זייד - אורניב בע"מ נ' עיריית קרית אתא

החלטה

בבקשה לדחיית התביעה על הסף

1.בפני בקשה להורות על דחייתה על הסף של התביעה אותה הגישה התובעת במסגרת תיק זה, מחמת היעדר סמכות עניינית לדון בסעד הכספי, וכן מפאת היעדר עילה, התיישנות התביעה וחוסר תום ליבה של התובעת והשימוש לרעה שעשתה בהליכי משפט.

תמצית העובדות הדרושות וטענות הצדדים

2.בתביעה שהגישה ביום 10.10.2012 עתרה התובעת ליתן פסק דין המחייב את הנתבעת להסכים לרישום זכויות החכירה של התובעת בנכס הידוע כחלקה 37 בגוש 11015 ברחוב טרומפלדור 18 בקרית אתא (להלן: "הנכס"), בפנקסי המקרקעין, וזאת בהתאם להסכם החכירה שנחתם בין התובעת לבין הסתדרות העובדים הכללית החדשה (בשמה הקודם – מועצת פועלי חיפה) (ייקראו להלן בהתאמה: "הסכם החכירה" ו- "ההסתדרות"). כן עתרה לחייב את הנתבעת לחדש עימה את הסכם החכירה ל-49 שנים נוספות. נוסף על אלה עתרה התובעת לחייב את הנתבעת לשלם לה פיצוי כספי בסך 400,000 ₪ בגין נזקים שנגרמו לה, לטענתה, כתוצאה ממחדלה של הנתבעת לרשום את זכויותיה בנכס.

3.בגדר התביעה טענה התובעת כי במסגרת פעילותה לטובת הציבור, רכשה ביום 14.8.2001 זכויות החכירה בנכס מאת ההסתדרות, שהנה החוכרת הראשונה של הנכס בהתאם להסכם חכירה שנחתם בשנת 1963 בינה לבין הנתבעת – הבעלים הרשום של הנכס. בד בבד, קיבלה התובעת מההסתדרות ייפוי כח בלתי חוזר לרשום את הזכויות בנכס על שמה. סמוך לקבלת החזקה בנכס ותשלום מלוא התמורה, השכירה התובעת את הנכס לרב רפאל מאמו שעמד בראש עמותת "שערי יהודה בן-בבא" לשם ניהול ישיבה לנוער ובית כנסת לישיבה, וזאת עד אוקטובר 2008. ברקע הדברים צוין כי עמותה זו זכתה במכרז שפרסמה ההסתדרות ואולם בשל העדר אמצעים לרכישת הנכס, היא פנתה לנציגי התובעת שתרמו לה בעבר כספים, וביקשה אותם לרכוש במקומה את הנכס. התובעת הסכימה לרכוש את הנכס על מנת להשכירו לעמותה לצרך פעילותה, וזאת מתוך רצון להנציח את אביהם המנוח של מנהלי התובעת.
לטענת התובעת, החל ממועד תחילת השכירות היא השקיעה בשיפוצו ובהשבחתו של הנכס כ-2.5 מליון ₪ מכספה ומכספי תרומות, כאשר הנכס משמש את ילדי האזור וקהילת האזור ומשרת את המטרות הציבוריות בהתאם להסכם החכירה עם הנתבעת. התובעת ציינה כי היא עשתה כל שבידה על-מנת לרשום זכויותיה בלשכת רישום המקרקעין ועל מנת להביא להארכת הסכם החכירה ל- 49 שנים נוספות, ואולם בשל התנגדות הנתבעת, המתעלמת מזכויותיה בנכס ומסרבת לשתף עימה פעולה, לא התאפשר הדבר עד היום.

4.בבקשתה לסילוק התביעה על הסף, המונחת לפניי, טוענת הנתבעת כי הסעד שעניינו חיובה לרשום את זכויות החכירה של התובעת בנכס בהתאם להסכם החכירה, הנו סעד תיאורטי, וזאת משום שתקופת החכירה על-פי הסכם החכירה באה אל קצה ביום 31.12.2012. אשר לסעד הכספי, נטען כי זה נמצא בתחום סמכותו העניינית של בית משפט השלום, ואילו התביעה לסעדים הצהרתיים התיישנה זה מכבר. לשיטת הנתבעת, אין המדובר בהתיישנות בזכויות מקרקעין שכן זכותה הנטענת של התובעת הנה זכות חוזית מכוח זכותה החוזית של ההסתדרות. לפיכך, עילת התביעה נולדה בשנת 2004, הוא המועד בו הודיעה הנתבעת להסתדרות על ביטול הסכם החכירה. מכאן, שהתביעה שהוגשה ביום 10.10.2012 הוגשה בחלוף תקופת ההתיישנות.
בנוגע לסעד המתייחס לחידוש הסכם החכירה לתקופה של 49 שנים נוספות, טענה הנתבעת כי התובעת לא פירטה את העובדות המקימות את עילת התביעה ואת מקור זכותה לסעד האמור. אי לכך, יש לדחות התביעה על הסף בהתאם לתקנה 101(א)(3) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

נוסף על אלה נטענו טענות לגופה של התביעה. כך, נטען כי הסכם החכירה נעדר כל תוקף באשר לא ניתן לגביו אישור מאת שר הפנים. כן טענה הנתבעת להפרתו של הסכם החכירה על-ידי התובעת, בכך שזו פעלה בניגוד למטרות החכירה.

5.התובעת טענה מנגד כי דין הבקשה להדחות. ראשית, על שום שאין יסוד לעמדת הנתבעת לפיה הסעד לרישום זכויות החכירה שלה הנו סעד תיאורטי. לשיטתה של התובעת די בכך שבעת הגשת התביעה טרם חלפה תקופת החכירה על-פי הסכם החכירה על מנת להביא לדחיית טענה זו מכל וכל. שנית, לעניין טענת ההתיישנות, הפנתה התובעת לסעיף 5(2) לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958, הקובע כי תקופת ההתיישנות בתביעה בנוגע לזכות במקרקעין מוסדרים שלא נרשמה, הנה 25 שנה.

התובעת התייחסה בנוסף גם לטענות הנתבעת לגופה של התביעה, אולם אין בכוונתי להידרש לאותן טענות מפאת כך שאינן רלוונטיות לשלב מקדמי זה של הדיון.

דיון והכרעה

6.אין חולק כי הסעד הכספי כשלעצמו העומד ע"ס 400,000 ₪, בניגוד לסעדים האחרים הנתבעים, מצוי בתחום סמכותו של בית משפט השלום.
ככלל, כאשר כתב התביעה כולל מספר סעדים, שאינם מצויים כולם בסמכותו של בית משפט אחד, "אין מנוס מניהול כמה הליכים בהתאם לסמכויות שלפי הסעדים" (ע"א 29/58 לוי נ' עקריש, פ"ד יב 1457; ע"א 2846/03 אלדרמן נ' ארליך, פ"ד נט(3) 529 (2004)). מקום בו נתבעים מספר סעדים, שכולם נוגעים לעניינים שבמקרקעין, חלה ההלכה לפיה הטפל הולך אחר העיקר ובית המשפט המוסמך לדון בסעד העיקרי מוסמך לדון גם בסעד הטפל (ע"א 2846/03 אלדרמן נ' ארליך, פ"ד נט(3) 529 (2004); ע"א 145/58 קלקודה נ' אגד (א.ש.ד.) בע"מ, פ"ד יג 260; רע"א 3189/06 וולפינגר נ' ראובני (20.8.2006); ע"א 8130/01 מחאג'נה נ' אגבאריה (4.5.2003)).
לעומת זאת, כאשר הסעד הנוסף הנתבע, בצד הסעד הנוגע לעניינים שבמקרקעין, הוא סעד כספי, קובעת ההלכה כי הסמכות העניינית לדון בסעד נוסף זה, נקבעת על-פי שווי הסעד הכספי. (ראו: ע"א 8130/01 מחאג'נה נ' אגבאריה (4.5.2003); רע"א 7589/98 הפדרציה הישראלית לתקליטים וקלטות בע"מ נ' שורץ, פ"ד נג(1) 670 (1999); כן ראו ספרו של א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה עשירית - תשס"ט) בעמוד 18).
על כן, ועל אף הפיצול המלאכותי, אין מנוס מפיצולה של התביעה, כך שכל סעד יתברר בבית המשפט שלו נתונה הסמכות העניינית לדון בו.

7.אני דוחה את הטענה כי הסעד של חיוב הנתבעת לרשום את זכויות החכירה של התובעת הנו סעד תיאורטי. ראשית, התביעה הוגשה עוד במהלך תקופת החכירה על-פי הסכם החכירה. שנית, גם לולא הוגשה התביעה בתוך תקופת החכירה, אין ספק כי השאלה המוצגת בפני בית המשפט אינה אקדמית גרידא ולתובעת עניין ממשי בפתרונה ולו על-מנת להסדיר את יחסיה עם הנתבעת. תוקפו של הסכם חכירה זה עשוי להשליך, מטבע הדברים, גם על הסעד הנוסף לו עתרה התובעת שעניינו חידוש הסכם החכירה ל-49 שנים נוספות.הלכה היא כי בית משפט לא יקפוץ ידו במתן סעד הצהרתי כאשר יש בידי התובע להראות קיומה של זכות או קיומו של מצב עליהם הוא מבקש להצהיר וכן אם יש בידו להראות כי מן הראוי לשריין אותה זכות או אותו מצב על ידי מתן פסק-דין שישתיק כפירה או הכחשה בעתיד (ראו: ע"א 9580/05 גליקלד נ' צ'ורני (10.9.2007)). בעניינינו אין המדובר בסעד תיאורטי, כי אם בסעד שלמשיבה יש עניין ממשי בו, סעד שעשויות להיות לו השלכות גם על סעדים אחרים שנתבעו בגדר התביעה דידן.